לקראת יום מניעת ההתאבדויות העולמי, שהתקיים ב7.9 – ראיינתי בת משפחה – עינת שמל, שבעלה – אור ז"ל, התאבד לפני כשלוש שנים, בעודו מתמודד עם מאניה דפרסיה.
חשוב לומר, אמנם קיים שיח ציבורי הולך וגובר סביב מחלות "בלתי נראות" – הלא הן מחלות נפש, שכלפי חוץ, נדמה כי הכל בסדר, אבל בפנים, סערה מתחוללת. בני משפחה רבים, מרגישים בושה בהתנהגויות שמתמודדי נפש סובלים מהן, ומסתירים ככל הניתן.
לאחרונה, השיח הציבורי בא לחזק את ידם של המתמודדים והמתודדות, ובני המשפחות שלהם, ולהעלים את הבושה. ארגונים חברתיים כמו עזר מציון, עמותת יהל, אנוש ועוד – פועלות במסגרות פומליות ובלתי פורמליות – הן תחת מכרזים של משרד הבריאות בדוגמת סומכים וחונכים, והן בדוגמת מרכזים קהילתיים למשפחות – ומסייעים להם להתמודד עם הטיפול בבן או בת משפחה שמתמודדים עם מחלת נפש.
כחלק ממדיניות גיוון והכלה של ארגונים, יש מקום לראות ולהכיר גם את "תת-הקהילה" הזו – נכון, הם יושבים תחת ה CAREgivers אבל העובדה שהתמודדות עם מחלות נפש, או מחלות בלתי נראות הן עדיין תחת מעטה של בושה, חולשה, ולא-נורמלי – הבנה של בעלי ובעלות תפקידים את העובדים/ות שלהם/ן שנאלצים להכיל ולראות את אותם/ן עובדים, שמטפלים או נמצאים יחד עם בן/ת משפחה שתמודדים, או, לצערנו, נאלצים לחיות עם העובדה, שלא הצליחו להציל את בן או בת המשפחה שלהם מהמחלה "הבלתי נראת".
איך ארגונים יכולים לתמוך בעובדים/ות שאיבדו בן/ת משפחה בעקבות התאבדות?
—
אז עינת, תודה רבה שהסכמת לענות על השאלות שלי, ולשתף את המקום האישי שלך. היום את כ-3 שנים אחרי הטרגדיה האישית שלך. שבעלך, החליט ליטול את חייו.
אם אפשר לשאול, כמה זמן אור הצליח להחזיק במקום העבודה שלו כשסבל מהמאניה דפרסיה?
כשהוא לא היה מאוזן, הוא היה חודש בבית וחודש מנסה לחזור לשגרה,ככה לסירוגין. בחוסר יציבות.הכי הרבה שהחזיק זה 4 חודשים ברצף בעבודה , וזה מה שגם הקשה עליו להתמיד במקום עבודה. מה שהוביל לכך שבכל הנוגע להכנסה שלו – נאלצנו להתבסס על קיצבה של ביטוח לאומי .דבר שסייע לתחושות לא חיוביות בהיבט של יכולת של אדם לעמוד בזכות עצמו. מעבר לזה – הכל נפל עליי. הלחץ הכלכלי ישב עליי אפשר להגיד במשך 3 שנים.נוסף על העובדה שהייתי צריכה לתמוך בו רגשית ופיזית בכל יום.
המזל הוא שהיה לי אומץ להתחיל ולעסוק במה שאוהבת- מוזיקה, דווקא מתוך המקום הזה של חוסר אונים וחוסר וודאות כדי לייצר לעצמי את הוודאות והתרפיה שלה אני זקוקה.
עזבתי את עבודתי כשכירה ונהייתי עצמאית בתחום המוזיקה כזמרת.
זה לא ברור מאליו, להצליח לראות "את האור" בתקופה שמתוארת או לפחות מרגישה "חשוכה". איך הגיבו בסביבה? מנהלים? לקוחות? ספקים? לפני שהתאבד. למצב של חוסר היציבות.
רובם הגיבו יפה, ברגע ששיתפנו באמת שלנו ויצאנו מארון הבושה-נהיה יותר קל. ביציאה שלי לעצמאות,התמקדתי בשירה שלי, ובניתי מופע שעוסק בדיוק בזה. בבושה וביציאה ממנה סביב התמודדות עם מחלת נפש לעלות את המודעות ולשבור את הסטיגמות…. ככה שתוך כדי המופע שעשינו , זכינו לתגובות יפות ומבינות גם ממקומות עבודה ובכלל מהקהילה ומהסביבה שלנו. אנשים ראו שגם בן אדם שהוא מתמודד נפש יכול להיות עוצמתי ומעורר השראה, כפי שאור היה.כמובן, כמו תמיד, היו א.נשים פה ושם שעדיין לא הבינו.
מה הכוונה לא הבינו? התגובות שלהם? היה משהו בתגובות שפגע בכם?בו? שחיזקו אצלו את הרצון להתאבד או יצרו רגרסיה?
תוך כדי התקופה בה הייתה לו מאניה הוא ניסה גם לפתוח עסק בתור עצמאי. כמובן, שחוסר היציבות לא נעלם – והיו לקוחות שהתקשרו והוא לא ענה להם כשהיה באפיזודה דכאונית.רובם הבינו את המצב. אבל למשל היה אחד שלא הבין, וכתב עליו בפייסבוק שהוא 'משחק אותה חולה נפש' . אבל בגדול,הרוב קיבלו בהבנה, במיוחד ששיתפנו אותם. השיתוף הגיע בהמשך,כי בהתחלה התביישנו כמו שאמרתי כבר.
תראי, גם מהצד האישי שלי,בתור אשתו, הייתי מקבלת תגובות מאנשים על כך שאין לנו ילדים ושאני יכולה לעזוב אותו, שלא מגיע לי כי אני צעירה ועוד כל מיני תגובות כאלו.
אבל לשמחתי זה לא מה שייצר רגרסיה כי ה תגובות רובן טובות ובסופו של דבר כשאתה שלם עם משהו, אף אחד לא יוכל לחיות דרכך את חייך עצמך:)
משמח לשמוע את האופטימיות שלך למרות הכל. אז למעשה היה משהו בתגובות שחיזק אתכם? סייע לשיפור?
כן. במיוחד מהקהל שנתקלנו בו בהופעות, לדעת שיש עוד אנשים במערכה שאנחנו לא לבד, וכמונו יש עוד הרבה- בניזוג/ אחים/ הורים ל… כל כך הרבה בני ובנות משפחה שתומכים ומלווים את הקרובים להם עם מחלות נפש. כמה זה מורכב- שכלפי חוץ הכל נראה רגיל אבל בתכלס ממש לא. והנה, אנחנו לא לבד.
– הסיבה שביקשתי לשוחח איתך, היא כדי לתת לארגונים ומעסיקים "הצצה" או איזה קמצוץ של סנסור לתמיכה.
כאשתו, יש יוזמות שהיו יכולות לסייע לדעתך לבן משפחה ? ימי חופש/העדרויות? ליווי מקצועי? רגשי? פסיכולוגי? תמיכה כלשהי?
בהחלט, לתת יותר ימי חופש/ העדרויות, קבוצות תמיכה, וליווי פרטי. אני אישית הלכתי לעמותת יהל עם קבוצת תמיכה ומפגשים פרטניים וגם עובדת סוציאלית.אז שיתופי פעולה עם אותם ארגונים חברתיים, שהם מקצועיים מאוד ומכירים אותנו ואת האתגרים ואת השטח – יכול לחזק המון ולתת המון כלים להתמודדויות.
– לפעמים ארגונים נתקלים בתקציבים ומשאבים מוגבלים. האם בהכרח כל תמיכה בבני משפחה חייבת להיות בהביטי תקציב? או שכל ארגון, גם אין לו תקציב משמעותי ליצירת יוזמות והשקעה באנשי מקצוע, יכול לתמוך בעובדים/ות שלו שמטפלים ומלווים קרוב עם מחלת נפש או יותר מזה – שהקרוב/ה שלו החליטו להתאבד בעקבות כך?
תראי, צריך תקציב לעמותות שמתעסקות בכך.יושבים שם אנשי מקצוע לכל דבר ועניין. והם בפירוש מצילים את החיים שלנו. בני המשפחות. שנאלצים פעמים רבות ללכת עם משקולת ענקית על הגב.
יותר קבוצות תמיכה, ואנשי מקצוע שישלבו גם פסיכולוגיה וגם טיפולים רוחניים (לא קונבציונליים) ובכלל כל מה שמאפשר תקציב לאנשי מקצוע ולטפל הוא חשוב מאוד. לפעמים יש מתנדבים בארגונים ואז זה רק לסייע בחיבורים. אני לא בקיאה איך כל ארגון מתנהל והאם כל סיוע שמעסיק רוצה לתת או מעטפת כרוכה בעלות. אבל אנשי המקצוע האלו – מצילים אותנו.
זה מאוד חשוב. ההצהלה הזו לא תמיד באה לידי ביטוי רק באנשי מקצוע, אלא גם במזור "לנשמה". לכן יש גם עמותות כמו יהל ידיד נפש וכו' שהיו עושים פעילויות ואף ימי נופש מאורגנים ודברים שהם חשובים גם להפוגה ולשמירת השפיות של בני המשפחה לצד ההתמודדות המאתגרת.
נשמע הגיוני ומשמעותי. בעידן שכל הWELBEING של עובדים ואיזון פנימי הולך וצובר תאוצה כמרכיב משמעותי גם לבריאות הנפשית שלהם עצמם.
-לצד כל ההתמודדות של ליווי בן משפחה שמתמודד עם מחלת נפש, הגיע, לצערנו, הרגע, שאור החליט בכל זאת להתאבד. קיימת תחושה קשה של אובדן ואבל על אדם אהוב, רגשות קשים מאוד לפעמים גם אשמה על העובדה שלא "הצלחנו" להציל את אותו אהוב או לשמור עליו מפני ההתאבדות עצמה. והנה, גם פה, נדמה שיש מה לעשות.
לאחר שאור בחר ללכת – היו תגובות שפגעו? שחיזקו?
הרוב חיזקו והיו גם שפגעו ושפטו כמובן. כאלו שלא הבינו למה אחרי 4 חודשים אני חוזרת לשגרה, כביכול מהר.אף על פי שמה שנראה על פני השטח שונה ממה שמתחולל אצלי באמת בלב או בחיים ועשיתי כל שיבכולתי להפליג מאי שפיות לאי של שפיות.
רוב התגובות היו מחזקות ומדהימות, גם מאנשים זרים לגמריי.
וכמו בכל דבר- תמיד יהיו אלה שישפטו ומבחינתי גם כאלו הם אנשים שאין להם בטון ומשם מגיע המקום וגם משם למדתי לשחרר כעס ולהביע חמלה. כי בסוף הכעס פוגע בי בעיקר.
זאת הסתכלות כל כך בריאה וחשובה. את מרגישה שישנה תקופה שבה מקום העבודה
צריך לעמוד לצד בן/ת המשפחה לאחר שהאהוב שלו התאבד? איך ארגון יכול לגלות אמפתיה ולפעול בצורה מכילה עבור אותו עובד או עובדת?
קודם כל, בהחלט אני חושבת שיש תקופה שמקום עבודה צריך לעמוד לצד או מאחורי אותו עובד או עובדת שנאלצים יום יום להסתובב עם תחושת האשמה או המועקה לצד האובדן והגעגוע.
במקרה שלי הייתי עצמאית…והתחלתי להתפרנס ממוזיקה והרצאות שהייתי עושה בנושא, כך שיכלתי לקבוע לעצמי את הלו"ז וזה אפילו עזר לי להתמודד והיה לי כתרפיה משמעותית.
אבל כאשר מדובר בשכירים ,לדעתי, חובה להתחשב בו, כי גם לבן אדם שהוא משפחת המתמודד צריך סיוע והבנה
כמו מה למשל? מה הכוונה להתחשב? יש כללי "אצבע" במקרים כאלו שמעסיקים צריכים לשים לב אליהם יותר?
בכל מקום עבודה שבן המשפחה מאבד קרוב לליבו צריך כמובן להתחשב מעבר לימי השבעה, ולאפשר יותר זמן תקופה להכלה והתמודדות עם המצב,
כמובן זה בהתאם לבן משפחה ולצרכים שלו.
יש אנשים שיעדיפו לחזור לשגרת עבודה כדי להיות עסוקים ולשמור על שפיות ולא לשקוע באבל, הכל תלוי בצרכים של בן המשפחה השכול.
יש כאלו שיעדיפו לצאת בשעות מיוחדות אולי למפגשים עם פסיכולוג, כמו שיוצאים לרופא,
או לצאת לפני מהעבודה, ואלו דברים שכן צריך לקחת בחשבון ולהתחשב אולי בשנת האבל הראשונה. פשוט להקשיב לו ולהיות "בהאזנה". להבין מה נכון לו, איך הוא מגיב, אם אפשר , כמו שכבר אמרתי, לתת גם כאן תמיכה מקצועית, רגשית. אם יש בארגון קבוצות תמיכה, או עובדים שעברו דבר דומה.
עינת, תודה רבה על השיתוף. אני מקווה שמעסיקים ומנהלים/ו תיקחו לתשומת ליבם גם את הסוגות האלו בהיבטי גיוון והכלה.
ניתן לעקוב אחרי העשייה ומופעים של עינת בפייסבוק שלה: https://www.facebook.com/einatschmal
חשוב לי לומר, לסיכום, שלא תמידי עובדים ועובדות משתפים במה עובר עליהם/ן.
מנהל/ת קשוב/ה שעובד באופן שקוף על בסיס אמון ומחוברות עם העובדים, יהיה הגשר או הפתח לדעת. וכמובן – לתמוך.
———
מדי שנה, בישראל, יש כ- 7000 ניסיונות אובדניים, מהם 1400 אצל ילדים. כ500 מתוכם לצערנו,מצליחים. מדובר במספר הגבוה מהרוגים בתאונות דרכים.
בעולם, ישנם כ800 אלף מתאבדים מדנה שנה.
לפעמים,אין לנו יכולת למנוע את מעשה ההתאבדות – אבל אולי אם ניתן תמיכה לבני המשפחה ולעובדים שמתמודדים בעצמם עם מחלת נפש, נוכל לעשות שינוי.
כי הרי "כל המציל נפש את בישראל… כאילו הציל העולם כולו" (לא רק בישראל.אלא כל נפש).
אני כאן, כדי לסייע לכם/ן לקדם מדיניות ויוזמות של הכלה והכללה ארגונית, להקים קהילות תמיכה ארגוניות ולייצר חיבורים ושיתופי פעולה למען קידום רווחתם/ןו.
בהצלחה!
